החלטה בתיק מ"ת 8072-11-11

זוהי בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו.

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו ביצועה של עבירת איומים. כאמור בעובדות כתב האישום, ביום 1.11.11 ,בשעה שהיה המשיב בבית הכנסת "מגן אברהם" בעומר, איים המשיב על מר רז אשר (להלן:"המתלונן"), בפגיעה שלא כדין בגופו של ר' מועצת עומר מר פיני בדש. המשיב אמר שייקח רובה קלאצ'ניקוב וירה בפיני בדש וזאת על מנת להפחיד את המתלונן או את פיני בדש.

במהלך דיון שנערך בפניי ביום 7.11.11 חלק ב"כ המשיב על קיומן של ראיות לכאורה, וזאת לא משום שהמשיב לא אמר את הדברים המיוחסים לו, אלא בשל טיעון משפטי וזאת כמפורט להלן.

לדברי ב"כ המשיב אין ספק כי בשעה שהמשיב השמיע את האיומים, כאמור לעיל, זה היה "שיכור לחלוטין". את טענתו העובדתית הנ"ל מבסס ב"כ המשיב על דברי החוקר במהלך גביית עדותו של המשיב ולפיהם נודף מהמשיב ריח חזק של אלכוהול, וכן מהערת החוקר בהודעתו השנייה שנגבתה בשעה 22.45 לפיה החשוד הינו שיכור, וקשה לתקשר איתו. בהינתן מצבו הפיזי של המשיב הרי לדבריו לא מתקיים בו היסוד הנפשי של "כוונה מיוחדת", הנדרשת בהתאם להוראת סעיף 192 לחוק העונשין.

לחיזוק טענתו זו הפנה ב"כ המשיב לרע"פ 3480/09 , מאור מלכה נ. מ"י , ובו הסכימה הפרקליטות לאחר הרשעה בבימ"ש המחוזי, לחזור בה מאישום שעניינו עבירת איומים, כאשר מהחלטה זו עולה כי הסכמת המדינה נעוצה ב"הערכה מקצועית נוספת שנעשתה בפרקליטות המדינה בעניין ההיבט המשפטי הנוגע לעבירות שבוצעו אגב שכרות, שנגרמה מדעת".

עוד זה מפנה, לערעור פלילי  18028-12-10 אשר במסגרתו נדונה השאלה מה גורלו של אדם אשר נכנס לשכרות מדעת בעבירות שאינן עבירות התנהגותיות, כאשר לדבריו מסקנות פס"ד זה, יש בהן כדי לתמוך בטענתו המשפטית. מעבר לכך, ציין פגם במסדר הזיהוי שנערך למר אשר רז, אשר יש בו כדי להפחית ממשקל הזיהוי.

אשר לעילת המעצר, לדבריו, העבירה אינה מקימה חזקת מסוכנות, למשיב יש עבר פלילי אך אין לחובתו מאסר מותנה. את העובדה שהמתלונן מאוים ונזקק לאבטחה, אין ליחס למשיב, באופן בלעדי אם בכלל, שכן מר בדש מתעסק עם בני מיעוטים ומאוים באופן כללי. המסוכנות, ככל שזו קיימת, הינה כלפי פיני בדש, ולא כלפי כולי עלמה, ולכן ניתן להסתפק בהרחקתו של המשיב מהמתלונן או לחלופין להורות שזה ילווה כל העת ע"י מפקח. ב"כ המשיב מציע את אשת המשיב כמי אשר תשמש כחלופת מעצר, בין אם במסגרת מעצר בית ובין אם ע"י כך שתלווה אותו כל העת.

מנגד, ב"כ המבקשת סבור כי טענותיו של המשיב מקומן להתברר במסגרת התיק העיקרי. במקרה בו עסקינן המשיב נכנס למצב שכרות באופן מודע., כן זה מטיל ספק בדבר היותו של המשיב שיכור וזאת נוכח הדברים אותם אמר והאופן בו התנהג.  אשר למסוכנות הנשקפת מן המשיב זה הצביע על החומרה היתרה בהפנייתם של איומים כלפי איש ציבור וכן נוכח המתואר בכתב האישום, שעה שהמשיב נכנס לתוך בית כנסת, ואיים בפני הרב וציבור המתפללים על פגיעה במר פיני בדש.  עוד זה הפנה להודעתו של המתלונן מר בדש, אשר מציין את התנהגותו האובססיבית של המשיב כלפיו עד כי זה מסתובב מאובטח ועם נשק אישי. על כל אלה יש להוסיף את עברו הפלילי המכביד של המשיב.

לאחר ששמעתי טעוני הצדדים, קראתי את חומר החקירה ועברתי על הפסיקה הנוגעת, הגעתי לכלל מסקנה כי בתיק זה, קיימות ראיות לכאורה.

כאמור, בבסיס הטיעון המשפטי עומדת הנחה העובדתית כי בעת ביצוע מעשי המשיב זה היה שיכור. ביחס לכך יש להטעים ולומר: על פי קביעתו של סעיף 34ה לחוק העונשין ההנחה היא כי מלבד אם נאמר אחרת בחיקוק, חזקה על המעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית.

בענייננו מבקש המשיב להיכנס לגדרה של הגנת השכרות, זאת כאמור בסעיף 34ט לחוק העונשין. מכאן, הנטל לשכנוע בדבר התקיימותו של הסייג מועבר לכתפיו.

ככותרת, וכהערה מקדימה אציין כי על פני הדברים מקובלים על בית המשפט דבריו של כבוד השופט עמית כהן במעצר ימים, כי כאשר אין מחלוקת אמיתית לגבי עצם אמירת הדברים, המקום  הטבעי של בירור טענת סייג השכרות הינו במסגרת ההליך העיקרי. לא אסתפק בדברים אלו, ואציין מעבר לנדרש כי גם לשלב המעצר לא ראיתי מקום לקבל את טענותיו של המשיב בדבר הגנת השכרות וזאת כפי שיפורט להלן.

הסייג לאחריות פלילית בגין שכרות קבוע בסעיף 34ט לחוק העונשין שזו לשונו:
34ט. שכרות
(א) לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה במצב של שכרות שנגרמה שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעתו.
(ב) עשה אדם מעשה במצב של שכרות והוא גרם למצב זה בהתנהגותו הנשלטת ומדעת , רואים אותו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית, אם העבירה היא של התנהגות, או באדישות אם העבירה מותנית גם בתוצאה.
(ג) גרם אדם למצב השכרות כדי לעבור בו את העבירה, רואים אותו כמי שעבר אותה במחשבה פלילית אם היא עבירה של התנהגות, או בכוונה אם היא מותנית גם בתוצאה.
(ד) בסעיף זה, "מצב של שכרות " - מצב שבו נמצא אדם בהשפעת חומר אלכוהולי, סם מסוכן או גורם מסמם אחר, ועקב כך הוא היה חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה.
(ה) סעיפים קטנים (א), (ב) ו-(ג) חלים גם על מי שלא היה חסר יכולת כאמור בסעיף קטן (ד), אך עקב שכרות חלקית לא היה מודע, בשעת מעשה, לפרט מפרטי העבירה.